בוטלה החלטת בימ"ש מחוזי לשחרר למעצר בית נאשם ברצח

1.       זהו ערר המדינה על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט מ' פינקלשטיין), אשר הורה על שחרורו של המשיב בחלופת מעצר בתנאים שונים.

2.       כנגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירת רצח בכוונה תחילה. על-פי האישום, הגיע ביום 27.7.06 קרוב משפחתו של המשיב לבניין בו הוא מתגורר, וקרא לו לצאת מהבנין. המשיב ביקש מהקרוב לעלות במדרגות לכיוון דירתו. השניים נפגשו בחדר המדרגות, ואז קרוב המשפחה הטיח במשיב את המילים "מה אמרת להם עלי?". כאשר ניסה המשיב לברר את פשר דבריו של קרוב המשפחה, שלף האחרון סכין והניף אותה לעבר המשיב. המשיב תפס בידו של קרוב המשפחה, הוציא מידו את הסכין ודקר אותו 4 דקירות. כתוצאה מהדקירות נפטר הקרוב. עיקרן של עובדות אלו אינו שנוי במחלוקת, פרט למספר המדויק של הדקירות.

3.       ביום 10.9.06 הורה בית המשפט המחוזי (כב' השופט פינקלשטיין) על מעצר המשיב עד תום ההליכים נגדו. בהחלטתו, קבע בית המשפט כי קיימות ראיות לכאורה לאשמתו של המשיב, וכי אין בסיס ראייתי לטענתו כאילו מדובר היה בהגנה עצמית. אשר לחלופת מעצר, קבע בית המשפט כי אין מקרה זה בא בגדר המקרים החריגים בהם תוחל חלופת מעצר כלפי נאשם בעבירת רצח, מה גם שלמשיב עבר פלילי מכביד  בעבירות איומים, תקיפה, סמים ורכוש.

4.       המשיב ערר לבית משפט זה על החלטת בית המשפט המחוזי. בהחלטתו, דחה בית המשפט את הערר (בש"פ 8121/06, כב' השופט ד' חשין). בהחלטה נקבע כי קיימת תשתית של ראיות-לכאורה נגד המשיב, לפחות לעניין ביצוע עבירת הריגה. יחד עם זאת, צויין כי נסיבות פרשה זו אינן שוללות מכל וכל אפשרות החלת חלופת מעצר. לאור זאת, הורה בית המשפט כי שירות המבחן יגיש לבית המשפט המחוזי תסקיר מעצר בעניינו של המשיב, ולאחר הגשתו יקיים בית המשפט המחוזי דיון משלים, בו יבחן אם קיימת חלופת מעצר שבכוחה להפיג את מסוכנות המשיב.

5.       בהתאם להחלטת בית משפט זה, הוגש לבית המשפט המחוזי תסקיר מעצר, בו נבחנה חלופה שהוצעה על-ידי המשיב בבית הוריו. התסקיר מתאר בפירוט רב את הרקע האישי והעברייני הקשה של המשיב, את תלותו בסמים ואת חוסר יכולתו להשתלב בטיפול שיקומי לאורך שנים. הוא מתאר את תקופות המאסר שריצה, ואת המצוקה האישית והאנושית הקשה מהן הוא סובל. שירות המבחן ניתח את החלופה שהוצעה בבית הורי המשיב ושלל את התאמתה. הפיקוח שהוצע על-ידי ההורים לא נמצא מספיק, וכן לא נמצאה מסגרת טיפולית-שיקומית מתאימה. מסוכנותו של המשיב ואי-התאמת החלופה שהוצעה הניעו את שירות המבחן שלא להמליץ על חלופת מעצר. נוכח ההסתייגויות שהביע השירות, ולאור פרשנויות שונות שהציגו הצדדים להמלצותיו, קבע בית המשפט כי שירות המבחן יגיש תסקיר משלים. תסקיר משלים שכזה הוגש, ובו חזר השירות על ספקנותו באשר להתאמת החלופה המוצעת. בתסקיר משלים ניתח שירות המבחן שוב את התמכרותו של המשיב לסמים וחוסר הצלחתו בטיפול השיקומי; את העובדה כי בבירור נוסף לא הוצעה חלופת מעצר נוספת. לאחר ששקל שוב את החלופה בבית הוריו של המשיב, דבק השירות בעמדתו כפי שהוצגה בתסקיר הראשון ונמנע מלהמליץ על שחרור המשיב מהמעצר.

בדיון נוסף שהתקיים בבית המשפט המחוזי, קבע בית המשפט כי המשיב ישוחרר ממעצרו למעצר בית בבית הוריו בחצור הגלילית ובפיקוחם, וזאת בתנאים הבאים:

א.        הפקדה כספית בסך 10,000 ש"ח;

ב.        ערבות צד ג' של כל אחד מהמפקחים, בסך 5,000 ש"ח;

ג.        איזוק אלקטרוני;

ד.        בדיקות סמים ביחידה לנפגעי סמים בטבריה אחת לשבועיים;

ה.       המשטרה תהא רשאית להיכנס בכל עת לבית ההורים, לוודא את הימצאות המשיב בביתו;

ו.       ייקבעו "חלונות יציאה" של המשיב ממעצר הבית, בליווי אחד המפקחים, לפי תוכנית טיפולית שתוגש (משמעות הדבר, לאור החלטה משלימה של בית המשפט מיום 31.1.07: טיפול יומי של קבלת מנת מתאדון בתחנת חלוקה בטבריה).

           בית המשפט המחוזי בהחלטתו השניה התלבט לא מעט בשאלת החלת חלופה במקרה הנדון. הוא בחן את הנתונים השונים לפרטיהם, ובסופו של דבר החליט להפעיל חלופה מלווה בתנאים מכבידים, מתוך תקווה וציפייה כי יקויימו.

6.        טוענת המדינה כי החלת חלופת מעצר במקרה זה אינה הולמת. המדובר בעבירת רצח, שהמשיב מואשם בה, כמו כן הוא מכור לסמים ומצבו טרם יוצב במתאדון; לחובתו עבר פלילי מכביד, ובכלל זה עבירות אלימות. חלופת המעצר אליה שוחרר המשיב היא בבית הוריו ובפיקוחם, והוריו, אנשים מבוגרים מטפלים גם באחי המשיב שהוא נרקומן; האיזוק האלקטרוני עליו הורה בית המשפט אינו בעל משמעות ממשית להפגת מסוכנותו לאור הוראות בית המשפט כי יצא מידי יום לטיפול בטבריה, המרוחקת 20 ק"מ מבית הוריו של המשיב; כן נטען כי שחרור המשיב נעשה כאשר משפטו באמצע פרשת ההגנה, והחשש משיבושו או מהימלטות רב. מצבור שיקולים אלה מצדיק, לדעת המדינה, את המשך מעצרו של המשיב עד תום ההליכים נגדו.

7.        ההגנה טוענת כי אין לסטות מהחלטת בית המשפט המחוזי בדבר שחרור המשיב בחלופה. עבירת האלימות האחרונה אותה עבר היא בשנת 1991, ולאחר מכן הקים משפחה. אין זה נכון, על-פי הטענה, כי מדובר בנרקומן פעיל. מאז מעצרו הוא נקי מסמים, ועובדה זו לא נלקחה בחשבון על-ידי קצין המבחן. האירוע נשוא העבירה נכפה עליו וסיכן את חייו. כמו כן נטען, כי המשפט מתמשך, ולא יסתיים בטרם יחלפו 9 חודשי המעצר בעת ניהול המשפט, ולכן גם טעם זה תורם להצדקת החלטת בית המשפט קמא בדבר החלת חלופת מעצר.

8.        דין הערר להתקבל.

           המשיב מואשם בעבירה החמורה מכל - רצח בכוונה תחילה. נכון הוא כי נסיבות האירוע הן מורכבות, ולכאורה, אינן מצביעות על קיום תכנון קר מראש של מעשה ההמתה, אלא על תגובה ספונטנית של המשיב לאיומי הסכין שהופנו כלפיו  מידי המנוח. יחד עם זאת, סיטואציה זו איננה שוללת מיניה וביה את התקיימותם של יסודות עבירת הרצח בכוונה תחילה.

           מיוחס למשיב כי תפס את הסכין מידי המנוח, דקר אותו ארבע דקירות באמצעות הסכין - אחת בגב משמאל ושלוש דקירות בבית החזה מימין, אשר גרמו למותו. טענתו המרכזית של המשיב הינה כי עומדת לו טענת הגנה עצמית - טענה אשר לא נתקבלה, על פניה, על-ידי בית המשפט המחוזי בהחלטתו הראשונה. הטעם שהובא לכך - ואני מצטרפת לטעם זה - הוא כי, בעוד שאפשר אולי לייחס את הדקירה הראשונה של המשיב במנוח להגנה עצמית שנועדה להדוף את תקיפתו הפתאומית, שנשקפה ממנה "סכנה מוחשית של פגיעה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו", כלשון סעיף 34י לחוק העונשין, התשל"ז-1977, הרי אין כך הדבר לגבי שלוש הדקירות הנוספות שדקר המשיב את המנוח בבית החזה מימין. מחומר הראיות עולה, לכאורה, כי היתה הפסקה בין הדקירה הראשונה לשלוש הדקירות שבאו אחריה. בנסיבות אלה, קיים משקל לטענה כי התנהגותו של המשיב חרגה מן הסביר לצורך מניעת הפגיעה בו, ולפיכך יש קושי מובנה בטענת ההגנה העצמית, שהעלה המשיב. צדק, איפוא, בית המשפט המחוזי כאשר הסיק, כלשונו, כי "לא התקיים כאן מיתאם, במשקפי הסבירות הנורמטיבית, בין הסכנה שנשקפה מן המנוח, לבין מידת הכוח שהפעיל המשיב נגדו".

9.        בית המשפט המחוזי התייחס בהחלטתו הראשונה גם לאפשרות כי עשויה לעלות טענה בדבר התקיימות יסוד ה"כוונה תחילה" בעבירת הרצח, בהקשר, כך יש להניח, לטענה אפשרית בענין קינטור כלפי המשיב. הוא קבע, ובצדק, כי גם אם יוחלט, בסופו של דבר, כי יש להמיר את עבירת הרצח המיוחסת למשיב בעבירת הריגה, אין לכך נפקות רבה לענין המעצר, שעיקרו בבחינת מידת מסוכנותו של הנאשם לציבור. מעורבותו של המשיב במעשה המתה הוא יסוד בעל משקל רב בבחינת מסוכנותו, בין אם מדובר ברצח ובין בהריגה (בש"פ 4972/97 אלימלך מאיר נ' מדינת ישראל, תק-על 97(3) 66; בש"פ 414/01 אלקובי נ' מדינת ישראל, פד"י נה(2) 559, 564-563; בש"פ 5052/05 אלמרבוע נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(3) 73).